על אמנות

Form Follows Function – אמרתו הידועה של הארכיטקט לואיס סאליוון, ממבשרי המודרניזם, אינה תמיד תקפה לאתרי אמנות, אך לעיתים, כשכך הוא המצב, האתר מקבל תוספת חן ועומק. כמה דוגמאות:
אתר של האמן קארל קרול, דני החי בקופנהאגן, משתקפת רוח העבודות בצורת האתר, בפונטים המשורבטים בכתב שאילו אובחן על ידי גרפולוג מן הסתם לא היה זוכה לתעודת שפיות מוחלטת, בצורת הניווט האינטואיטיבית, דמויית סקיצה. האתר כולו תומך באווירה השוררת בעבודות – של רישומים- שירבוטים מלאי דמיון.
בעבודות ניכרים עקבות התהליך, קווי עזר, מחיקות, שכבות של פעולות על גבי משטח הציור, ואספקט זה בא לידי ביטוי בעיצוב האתר, שנראה בעצמו בתהליך מתמשך של סקיצות ורישומים. לעבודות רבות נוסף וידיאו שמראה את תהליך היצירה, ואפילו בעמוד הראשי כשעולים עם העכבר על הקטגוריות השונות אפשר לראות תהליך מואץ של היצירות.
האתר משתנה, משעשע, אפל, מפתיע ודינאמי – כמו העבודות עצמן.

האתר של ג'ונתן יואן מסינגפור פיוטי ומלא קסם. לאט לאט נחשף עולם צלליות מסתורי ומסקרן שמושך אותנו לגלות ולהתקדם באתר שמתקדם טיפין טיפין.
קשה להבין על מה ולמה האתר, הניווט לא פשוט, רובו בעזרת ניסוי ותעייה. מי שאינו בקיא ומנוסה ברזי האינטרנט יכול ללכת לאיבוד ואפילו לא להגיע לעמודי גלריית העבודות של האמן, לכאורה המטרה שלשמה התכנסנו. אז זהו שלא. מעבר להצגת עבודותיו, קורות חיים וכדומה האתר מטרתו לשוטט בנבכי דמותו של האמן, בעולמות הדמיון והיצירה שלו, ולהעביר את רוח הדברים, ובזאת הוא מצליח ללא ספק.
ולמשהו אחר לגמרי – אדוארד בזמבינדר מציג באתרו את עבודותיו. האתר שונה, ססגוני, צבעוני, גדוש, דחוס, עולה על גדותיו, מופרע ובעל אסתטיקה שנוייה במחלוקת ומשקף נהדר את מכלול עבודתו. לא לבעלי לב חלש ורגישות ויזואלית.

"אנחנו האמנים איננו ניתנים להשמדה. אפילו בתא הכלא או במחנה ריכוז אהיה כל יכול בממלכת האמנות שלי. אפילו אם אאלץ לצייר בעזרת לשוני על רצפת התא המאובקת"

ציטוט זה מאת פבלו פיקסו מופיע בפתח אתר האינטרנט של אמן הגרפיטי המפורסם Banksy, ומעביר אולי את המשותף בין אמנות המוצגת ברחוב וזו המרחפת בחלל הוירטואלי של הרשת. שתיהן נמצאות מחוץ לקופסה הלבנה של הגלריה, שתיהן נגישות לכל העולם, שתיהן יכולות להיווצר על ידי כל אחד ולהיחשף במידה שווה. שתיהן חסרות היררכיה המבדילה בין גבוה לנמוך, לא עוברות סלקציה אוצרותית כל שהיא. כל אחד יכול לצייר על קיר ברחוב. כל אחד יכול להעלות אתר באינטרנט.

לא כל אחד יכול ליצור אמנות איכותית, כזו שנוגעת באמת בנפשם של הבריות.

 לפני כעשר שנים, בהיותי טירונית בממלכת המחשבים, פגשתי ברוטרדם אמן מוכשר וחסר כל. ראיתי את יצירותיו, שוחחנו על הא ועל דא, וכאשר שאלתי אותו היכן אפשר לאתר אותו קיבלתי בתשובה "אין לי בית אבל כתובת יש" – הלוא היא כתובת האימייל שלו. צצו במוחי קטעים מכתביו של בודריאר המשתאה נוכח הטכנולוגיה שמשנה את מונחי היסוד של חיינו.

 אתרים רבים עוסקים באמנות הרחוב. אמני רחוב אינם מסתפקים באלפי עוברי האורח שנתקלים ביצירתם בעיר זו או אחרת ומעלים תמונות גם לרשת.

כך אמנות שלחלוטין תלוייה במקום ספציפי הופכת לעולמית, ואמנים המוכרחים להיות אנונימיים, ואפילו במחתרת מכורח חוקיותה המפוקפקת של פעילותם, הופכים למפורסמים ברמה גלובלית.

 הנה כמה הראויים לציון במיוחד:

אי אפשר לדבר על אמנות רחוב מבלי להתייחס ל Banksy – אמן בריטי, שיצירות הגרפיטי שלו התפרסמו בכל העולם. הוא הותיר את חותמו כמעט בכל עיר מרכזית בתבל, מטוטנהאם לטימבוקטו, וגם על חומת ההפרדה הישראלית. ציוריו פוליטיים, מלאי הומור, מצויירים בוירטואוזיות ומתייחסים בתחכום למשטח עליו הם מתנוססים. לאחר שצבר פרסום ומעריצים החל לחדור לעולם האמנות הממוסדת במספר תערוכות בגלריות, עם עבודות עליהן מודבק תו מחיר של עשרות אלפי דולרים, אולם בדף החנות באתר כתוב כי האמן אינו מרוויח פרוטה מהספרים, הפוסטרים, הגלויות והספלים המודפסים עם יצירותיו. בדף זה נמצאות עבודות פרי כפיו ברזולוציה גבוהה, כך שכל אחד יכול להוריד ולהשתמש בהן להנאתו (לשימוש פרטי בלבד).

 TheLondonPolice  – שמם האירוני של צמד ברנשים אנגלים שבשנת 1998 הגיעו לאמסטרדם והחלו לקשט את קירותיה בציורי קיר אשר במרכזם דמויות עגלגלות בסיטואציות שונות. הלונדון-פוליס הפכו את השילוב של נוודות ואמנות לדרך חיים ואידאולוגיה, וגם הם צברו מוניטין ומעריצים, וחילחלו לגלריות ואף לחברות ותאגידים ששכרו את שרותיהם לעיטור חנויות ובניינים.

 ולנקודה הישראלית – Know Hope הוא כינויו של אמן שכל תל אביבי שאי פעם ירד לרחוב מכיר, דרך כיתובים, ציורים , מיצבים, גרפיטי וחתיכות קרטון מצוירות התלויות על עמודים ועצים. ציורים פואטיים, מלנכוליים לפעמים, טקסטים חידתיים ואמנות מלאת הבעה ורגש. גם הוא נאסף לחיבוק הדוב של האמנות הממוסדת, אך הרבה לפני כן – התפרסם ברשת.

רובנו מכירים את המצב הבא: אתה מסיים 3 או 4 שנות לימוד במוסד מכובד להשכלה גבוהה, ופתאום לא מוצא את עצמך. אתה מגלה כי המציאות עליה למדת ואליה שאפת לא קיימת כלל. למעשה, המציאות אליה שאפת היא לא פחות ולא יותר מפנטזיה רחוקה. המציאות האמיתית, שונה בתכלית.

לאחרונה נפתחו תערוכות הסיום של בתי הספר הגבוהים לאמנות. תערוכות סיום הלימודים מכילות בתוכן אוסף של חלומות, תקוות, רצונות ושאיפות של האמנים הצעירים, ובעצם מסמלות את הולדתם לתוך עולם חדש. עשרות בוגרים חדשים יצאו אל העולם הגדול, חמושים באידיאלים חזקים ובציפיות גבוהות, חולמים להיכנס לתוך עולם האמנות.

אך מהו בעצם העולם הזה, והאם הוא באמת מוכן לקבל את האמנים הצעירים האלה לתוכו? זהו עולם החלומות. או כמו שידיד שלי אמר לי לא מזמן: "אני מתחיל לחשוב שקצת עבדו עלינו עם התואר הזה".

אני תוהה, מי לא היה רוצה לצייר כל היום? תחשבו על זה: לשבת כל היום בסטודיו, להיות מוקף בצבע, בדים, ומגוון חומרים שונים. כל היום לרשום, לצייר, לפסל. לצאת כל יום עם תוצר חדש, או מחשבה חדשה. להביא משהו חדש כל יום לתוך העולם. תודו שזה נשמע כמו פנטזיה מעולם אחר. בתי ספר כמו בצלאל, המדרשה, שנקר, ועוד אי אלו, מוכרים לאמנים הצעירים את האשליה שזה אפשרי, ושאין שום אפשרות אחרת. אז לחלקנו באמת אין אפשרות אחרת, אבל הלוואי ויכולנו להתפרנס מזה. איזה תוקף יש לזה בעולם האמיתי,  וכשאני אומרת העולם האמיתי, אני מתכוונת לעולם הכלכלי והחומרי בו אנו חיים.

אילו אפשרויות יש לאמן השואף להתפרנס מאמנותו? לצערי, לא הרבה. במיוחד במדינה הכה קטנה שלנו. מרבית האמנים נאלצים להתפרנס מעבודות צד שוליות, כדי לממן את החיים ואת החלום, וזה אם יש להם מזל והם לא מאבדים בדרך את החלום. רוב האמנים "מאבדים" את האמנות בדרך, כי הרי אמנות זה לא פרנסה..

התערוכה "אמנים בעבודה" (אוצרים: עדן בנט ואדם אבולעפיה, שהציגה מסוף מאי ועד תחילת החודש בגדה השמאלית) התייחסה למצב הזה בדיוק, והראתה איך אמנים שונים מתמודדים עם הצורך להתקיים כלכלית, במקביל לקיומם האמנותי. לאמנים הטריים לא נותר אלא להתעמת עתה עם המציאות העגומה.

מתוך הקומוניקט: "התערוכה עוסקת בזהותם של האמנים עצמם כעובדים. אמנים רבים מתפרנסים מ"עבודה נוספת". הם עובדים בהוראה וחינוך, מלצרות ושירותים, מלאכה ועוד. לעתים קרובות עבודה נוספת זו נחשבת להכרח זמני ולא מהותי לזהותו של האמן, גורם מנוכר שגוזל זמן וכוח או במקרה הטוב מהווה מסגרת מקצועית נפרדת. מבלי להתעלם מכך שרוב האמנים היו עוזבים הכל ומתמסרים לאמנותם אם הייתה להם ההזדמנות הכלכלית לעשות זאת, התערוכה בוחנת כיצד אמנים מצליחים להשתמש בעבודתם הנוספת ולהפוך אותה ממקור הכנסה גם למקור השראה. הביטוי “Artist at Work" מתייחס בדרך כלל לייצוג של תהליך היצירה של האמן בסטודיו. ייצוג שכזה אמנם חורג אל מעבר למוצר האמנותי המוגמר בכדי לחשוף תהליך, אך בכל זאת שומר על ההבחנה בין הייצור האמנותי לייצור החברתי-כלכלי. אמנים בעבודה מנסה לאתר מקומות בהם הבחנה זו מיטשטשת. האמנות קשורה בטבורה לתנאי החיים החברתיים בהם היא צומחת, ובהיותה אופן ייצור ייחודי היא יכולה לחבור לחיים ולהתערב בהם באופן יצירתי או חתרני. אמנים בעבודה תנסה להראות כיצד ה"עבודה הנוספת" על צורותיה המגוונות  נכנסת לתוך עבודת האמנות, ומנגד, כיצד האמנות יכולה להתערב בעבודה".

התערוכה הצליחה לגעת בנקודה רגישה זו, והציגה מעל ל-30 אמנים המתפרנסים מעבודות שונות. בחלק מהעבודות באה לידי ביטוי הנטייה הטבעית של האמנים כיוצרים (צלם חתונות, גרפיקאי, מורה לאמנות, אסיסטנט בגלריה), ובחלק פחות (עוזרת בית, גנן בגן ילדים). תהיה הפרנסה אשר תהיה, היא מחלחלת לתוך האמנות, ומרחיבה את גבולות היצירה.

אין לאמן של היום ברירה אלא לחיות כך. זה מה שיש למדינה שלנו להציע.

לאחרונה הודיעה לימור לבנת, כי המדינה תתחיל להעניק תשלומים לאמנים בשם המדינה. "במשך שנים רבות, החברה הישראלית נהנתה מכישרונם הנפלא של אמנים רבים. לכן, כאשר מגיעה השעה שבה הם נזקקים לעזרתנו, זו לא רק חובתנו לסייע להם אלא גם זכות גדולה שנפלה בחלקנו לגמול להם בחזרה", אמרה. קריטריונים לסיוע, בסך 500 אלף ₪, יגובשו במהלך החודשים הקרובים ע"י מינהל התרבות, לאחר אישור תקציב המדינה בכנסת.

תשלום זה נועד כדי שאמנים לא יגיעו למצב האבסורד בו חיים האמנים הוותיקים כיום. אותם אמנים שלא וויתרו על החלום הזה שלהם, והיום נותרו ללא כל. ללא כל, כמובן, חוץ מהאמונה בחייהם כאמנים. אמונה באמנות, שהתרופפה אף היא עם השנים. אני לא יודעת אם לימור לבנת התכוונה גם לאמנים פלסטיים, אבל למען אותם אמנים צעירים שמסיימים את לימודיהם, אני יכולה רק לקוות.

אחד הבלופים הגדולים ביותר שיצרה המאה ה-20, הוא שאמנות נועדה כדי שידברו עליה.
בשנות ה-20 יצר דושן את "המזרקה" הנפלאה שלו, ובו זמנית פתח דלת לתקופה חדשה בתוך עולם האמנות. מבעד לדלת זו הסתתרה התפיסה שאמנות חשובה לא יכולה להתקיים במנותק מטקסט. הטענה המרכזית, למעשה, של האמנים המושגיים היא שיצירה טובה יכולה להתקיים ללא היצירה עצמה, כל עוד היא מגובה בקונספט, עליו אפשר לפתח דיון משובח.
בשנות ה-70, אמנים כמו לוויט וקוסות', חיזקו טענה זו, באומרם כי תמצית היצירה מתרחשת בתוך מוחו של האמן, וכי היצירה האמיתית היא בעצם הקונספט הטקסטואלי המלווה אותה.
מאז, חלפו לא מעט שנים, והקונספט שינה פניו. באלף הנוכחי, ההבעה והרגש חזרו לככב בלב ליבם של האמנים, ובמקביל בלב האמנות. פתאום, הרגש חזר לאופנה. משפטים כמו: "אני מרגיש שזה…", ו"זה מרגיש לי כמו…", הם ביטויים שכיחים למדיי בתוך השיח האמנותי. אמנם נכון כי משפטים אלו יכולים להיות עטופים באינטלקט גבוה, מגובים בהיסטוריה תרבותית רבת שנים ובפילוסופיה גבוהה גבוהה, אולם המשפטים האלה עדיין שם. עטופים ומגובים, או חשופים לכל, הם שם. הרגש כאן, ואי אפשר להתעלם ממנו.
היום, בעידן הקליק האינטרנטי, הרגש זמין לכל. אנו אוהבים לקבל את האינפורמציה שלנו באופן מיידי ולא מתחכם, כשאף האינפורמציה עצמה מיידית ולא מתחכמת באותה מידה בדיוק. זה בא לידי ביטוי בכל מה שאנחנו רואים, שומעים ובעצם קולטים מהעולם בעזרת כל אחד ואחד מהחושים שלנו. אנחנו אוהבים את המידע שלנו מיידי וזמין. אנחנו אוהבים את המידע שלנו באינסטנט. את הרגש שלנו אנחנו אוהבים ומרגישים באותה הצורה.
מחקרים שונים מראים שהחוש הדומיננטי ביותר שלנו הו חוש הראייה. 90% מהאינפורמציה שאנחנו קולטים מגיעה דרך חוש זה (אגב, המקום השני שייך לחוש השמיעה). כשחוש הראייה שלנו הוא החוש הדומיננטי ביותר, הקליטה הוויזואלית שלנו מקבלת תוקף חזק יותר.
בבואנו לצרוך אמנות, אנחנו (אולי) סבלניים מעט יותר, פתוחים יותר להילחם באינסטינקט המקורי שלנו "לדפדף הלאה". דימוי מרגש שתופס את עינינו יגרום לנו להתמקד ביצירה קצת יותר, לבחון אותה ואת האמן שיצר אותה, מתוך רצון כנה למשוך את הרגע הוויזואלי הראשוני שתפס אותנו, בנסיון לשחזר שוב את הרגע הזה, להרגיש שוב את ההתרגשות הראשונית ההיא.
הרגעים האלה, הריגושים האלה, הם בעצם מתנה מהעולם. העולם מעניק לנו מתנות. אנחנו רק צריכים לשים לב אליהן. אם נפתח את העיניים שלנו נראה אותן, ונקבל אותן. אם נאמץ אותן, נחזור אליהם כל פעם מחדש. הרגעים האלה הם מה שהופך אותנו ליצורים רגישים, לאנשים יוצרים.
כצרכני תרבות בעלי אינטליגנציה מסויימת (כמו שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו), אנחנו חייבים להתייחס למתנות האלה. אסור לנו להתעלם מהן. המתנות של העולם הן מה שהופך אותנו למה שאנחנו. המתנות האלו הן מה שגורם לנו לחשוב, מה שגורם לנו ליצור, מה שגורם לנו להתקדם הלאה ולעלות גבוה יותר.
לפני 2500 שנה קבע קונפוציוס, פילוסוף סיני עתיק, כי תמונה שווה אלף מלים. אמירה נוספת של קונפוציוס היא: "ללמוד ומדי פעם ליישם את שלמדת, האם אין בכך הנאה?"
אכן כן, וזהו בדיוק העניין. אנחנו מקבלים מהעולם סביבנו כ"כ הרבה מתנות וזוהי בעצם ההנאה האולטימטיבית. בעיני, היישום החזק והמרגש ביותר בעולם שלנו מתמזג לתוך האמנות. לכן, כשאנחנו מדברים עליה, כותבים עליה, רושמים אותה או מצלמים אותה, אנחנו בעצם מנסים למשוך את הרגע. את אותו הרגע הראשוני שסקרן אותנו וריגש אותנו. הרגע שגרם לנו להמשיך לחשוב, גם אחרי שהרגע כבר עבר. לכן, אנו חייבים זאת לעצמנו, להמשיך ללמוד, ליישם, לשמוח. להמשיך לפתוח את העיניים, להתבונן, ליצור.
בסיכומו של עניין, האם כתיבה על העניין מעלה או גורעת מערכה של יצירה? אמנות לא יכולה להתקיים ללא שיח, כשם שהיא לא יכולה להתקיים ללא רגש. אז למה בכלל לכתוב עליה? פשוט מאוד, כי אפשר.

בלוג של מבקרת האמנות הוותיקה והמושחזת רותי דירקטור, שלאחר שנים ארוכות, וכפי הנראה מעט מסרסות, בשרות עיתון ידיעות, יוצאת בבלוג חדש, חכם , מחכים, לא מצונזר ועדכני של ביקורת אמנות.

******

אסתר זנדברג משמשת מזה שנים ככלב השמירה של האדריכלות הישראלית. כתבותיה בעיתון הארץ (ניתן לקרוא גם בגרסה המקוונת) מביאות את הידיעות החדשות מהנעשה בארץ ובעולם, מצביעות על מגמות, כיוונים, וחושפות מעט מן הנעשה מתחת לפני השטח – הצביעות, העלמת העין, ההסתאבות והיומרה שבעולם האדריכלות. בכתיבה בלתי מתפשרת (בדרך כלל) שולחת זנדברג חיצים לעבר מקבלי ההחלטות המדושנים, בתי הספר לארכיטקטורה היושבים במגדל השן שלהם, מנותקים מהמציאות, האדריכלים היומרניים, המושפעים מטרנדים, המתעלמים מההקשר המקומי, השיח האדריכלי שמשתמש בקלישאות ומלא בעצמו, שואף החוצה לעולם המערבי ועוצם עין מול הכוח האמיתי והמקומי של האדריכלות, זה אשר בונה חומות הפרדה, קהילות מגודרות, עיירות פיתוח וכיוצא באלו פרוייקטים גורליים. לעיתים כתיבתה שנויה במחלוקת, לעיתים גם היא נכנעת מול הכוחות הכריזמטיים והגדולים (כמו למשל בראיון וותרני מול האדריכל הבינלאומי פרנק גרי, אולם תמיד כדאי לקרוא אותה, ואולי להתעורר. 

   שאלות ותשובות קוראים לאסתר זנדברג 

******

רשימות על תערוכות אמנות מאת הצלמת אליסיה שחף.

  בלוג רגיש, מרגש וסוחף.   

סאונד
אם המבקרים באתר נמצאים בסביבה משרדית או אחרת שבה מוסיקה מהמחשב אינה מתקבלת בברכה, הם בוודאי יידעו להעריך פריצה של סאונד מפתיע כשאתרכם יעלה, הם ושאר העובדים במשרד, ובטח גם הבוס, שלא יזיק לו להשתחרר עם קצת מוסיקה פתאומית שבוקעת ממחשבו של העובד המסכן.
אם אין בעיה של מוסיקה בסביבתו של הגולש, כמובן שהוא ישמח לשמוע מוסיקה שאתם בחרתם בשבילו, ולא את המוסיקה שהוא אוהב ושומע בזה הרגע, שמתערבבת במאמץ עם זו שהוספתם לאתרכם ופולשת לסביבתו הנינוחה.
באתרי אמנות רבים ישנה נטייה להגזים מעט באפקטים של סאונד. הרי למה להסתפק בצליל נקישה עדין אשר נשמע כאשר לוחצים על כפתור בתפריט? דמיינו את הנאתו של אוצר האמנות שבוחן את אתרכם כאשר מכפתור ה"אודות" בוקעת לפתע תרועתה של חרב האור ממלחמת הכוכבים בקרב חלליות.

עמוד ראשי
העמוד הראשי נותן את הרושם הראשוני על הצופה, את תמצית ורוח האתר. לכן עצבו אותו מעורפל ככל האפשר, רחוק מהנושא שלכם, חידתי ומסקרן, על מנת שהגולשים התמימים יחושו שאכן הגיעו למקום מאתגר ומיוחד. הרחיקו כל שמץ של רמז לגבי תוכן האתר וכך הגבירו את תאבונם של הגולשים!

פוקוס
שוב, העמוד הראשי הוא תמצית האתר והרושם הראשוני, לכן עליכם להעמיס עליו ככל האפשר – הגיגים, תמונות, ציטוטים, פינות חביבות – דחס ואל תבזבז שום חלל ריק!
הפוך כל שורה לכותרת!  ערבב צבעים! עשה שהכותרות ייראו כמו לינקים , אל תשכח להוסיף קווים תחתונים, כתב נטוי וגם מודגש, וכל מיני תחבולות כדי להדגיש!!!! כמו למשל סימני קריאה!!!!!!
פונטים קטנים ולא קריאים  יוצרים תחושה של אלגנטיות מתוחכמת.
המחשב העניק לנו אלפי סוגים של פונטים -  יהיה זה בזבוז נוראי לא להשתמש בכולם!
ואם אתם רוצים באמת להשקיע, מרכזו את הפסקאות .
עיקרון ידוע ומוכר הוא שפסקאות ממורכזות קלות יותר לקריאה, נוחות ומקלות על סבלנותו של הקורא.
 ובנוסף, האין זה נחמד שהאתר שלכם ייראה כמו הזמנה לחתונה?
*  *********  *

תמונות
זכרו, כל מי שנכנס לאתר הוא נוכל חסר מצפון, שרק מבקש להעתיק את יצירותיכם ולהדפיס אותן על מיליוני חולצות זולות בסין! אם התמונות ייראו טוב מדי הן עלולות להיגנב!
על כן ניתן להציג אותן בגודל זעיר ובאיכות גרועה, או- הפיתרון המושלם- לסמן אותן ב watermark, כלומר להטביע על כל תמונה סימן גדול ומכוער שיינדף כל רצון לגנוב, לשמור או אפילו להסתכל על התמונות.
קוראים יקרים, אלה היו מספר טיפים צנועים איך לא לבנות אתר אמנות לאינטרנט. הטיפים פשוטים ולא מסובכים, אך בכל זאת, בבקשה, אל תנסו אותם בבית!
תודה.

הרשימה מתבססת על המדור המצוין של צ'רלי פרקר באתר http://www.linesandcolors.com.

ברשת מסתובבים מיליוני אתרים גרועים. אפשר לומר שאתרי אמנות רבים הם מהגרועים שבהם.

התחכמויות, ניווט גרוע, קונספטים תמוהים, בחירות מבולבלות, כל אלו ועוד שומרים על האתר מפני פלישה של גולשים סקרנים, שבסך הכל חפצו להעשיר את עולמם במעט אמנות.

כאן תמצאו רשימה של טיפים והמלצות מועילות, לכל הנוגעים בדבר, בנושא "איך לא לבנות אתר אמנות באינטרנט"

מוכנים?

תנו להם לחכות

השתמשו בדף הקדמה, עם אנימציית פלאש ארוכה ומסובכת, כזו שלוקח זמן לטעון, וכזו שאי אפשר לדלג עליה, כדי להבטיח שהגולשים ייכנסו לאווירה הנכונה. כדי להגיע לעמוד הראשי החביאו כפתור קטנטן, כמעט בלתי נראה של "כניסה לאתר".

לאחר שהגולש המיומן הצליח להגיע לדף הראשי הובילו אותו בדרכי עורמה לקטגוריות השונות עם כותרות מקוריות כמו "ליצור" במקום "פרויקטים", או "אני" במקום "אודות". 

כדי לסבך את הניווט באתר עוד יותר, חלקו את החומר לקטגוריות, תת- קטגוריות, תת-תת- קטגוריות וכן הלאה, זאת לפני שתראו אפילו תמונה אחת לעידוד.

תנו להם לעבוד קשה, כדי שיבינו עד כמה התמונות שלכם חשובות!!

צבעים

השתמשו בצבעים חזקים ובוהקים (בעיקר בדף הגלריה) כדי לגרום לאימג'ים שלכם להיראות דהויים ומסכנים.

פופ-אפס

השתמשו בחלונות נוספים שיש לפתוח ולסגור בעמוד הגלריה, במקום ניווט פשוט של "קדימה, אחורה". תנו לגולש לפתוח ולסגור עוד ועוד חלונות, רצוי עם טעינה ארוכה ואנימציה בכל אחד מהם! אחרי הכל, רק גולשים חרוצים וסבלניים ראויים לצפות באתר!

גודל

רבים מהאתרים מתוכננים להיות מוצגים בצורה אידאלית רק על מסכים ברזולוציה גבוהה. לכן לא רק חרוצים וסבלניים צריכים הגולשים שלנו להיות, אלא גם מצויידים במסכים המתקדמים ביותר, עצומי מימדים ובעלי רזולוציה מקסימלית.

כל השאר יכולים להסתפק בתמונה חלקית של האתר, אותה ייאלצו לגלול למעלה ולמטה ולצדדים אם יחפצו לקלוט את מלוא הדרו של האתר, או לחילופין תצ'פרו אותם באתר המתכווץ לגודל המסך – תוך איבוד משמעותי של איכות התמונות.

המשך בחלק ב'…

 http://www.elliotterwitt.com/lang/en/index.html 

אתם מכירים את עבודותיו של הצלם אליוט ארוויט, גם אם לא שמעתם את שמו מעולם. צילומי שחור-לבן חיים וסוחפים, נסוכי אירוניה דקה-  מרילין מונרו מגחכת על עצמה בפוזה אינטלקטואלית וספר בידה, ארנולד שוורצנגר אוחז תמונה של ארנולד שוורצנגר, פידל קסטרו צעיר וחתיך, הרבה מהאישים הבולטים במאה ה-20 והרבה כלבים שדומים לבעליהם.

האתר של ארוויט הוא הצילומים שלו. גווני אפור, שחור ולבן, אימג' גדול ומתחלף שתופס כמעט את כל השטח הפעיל של האתר.כל מהותו של האתר היא להציג את עבודותיו של האמן הידוע. במינימליזם אלגנטי, כמעט מונו-כרומטיות אפורה שמספקת רקע שקט ונייטרלי לצילומים. אווירה מכובדת אך לא כבדה, עיצוב עכשווי אך לא טרנדי.

התפריט פשוט וברור ביותר, הסברים על העבודות נחבאים להם תחת כפתור זעיר בתחתית הדף, שספק אם יש מי שמוצא. טקסטים כמעט ואינם, פרט לדף מפורט אודות האמן שכתוב בגוף שלישי, מאמרים מלומדים, ורשימת תערוכות.

נוכחותו של האמן כאדם או כיוצר מתבטאת כמעט אך ורק בעבודות המוצגות. והעבודות המוצגות במרכזיות שכזו צוברות ערך משל עצמן כאבני הדרך של זיכרון המאה ה-20. 

לא רבים שמעו על סוניה מולר, צלמת הפועלת בברלין, אולם בהחלט אפשר להכיר אותה דרך האתר http://www.sonjamueller.org/ . להכיר אישית כמעט.

האתר כולו אומר אינדווידואליות: עיצוב הפלאש המרהיב של פנורמת יער חלומית שנפרשת בהינף עכבר, כל עץ טומן בתוכו רמזים מתפרצים בצהוב לעבודות השונות, הסאונד של ציוץ ציפורים ורחשי היער, יחד עם קולות שונים ומשונים הבוקעים מהעצים, כאילו כל עץ מבקש להכריז על ייחודו ביער.

אפילו הרקע לדף, דבר שולי בדרך כלל, זוכה לנוכחות, כאשר השטח הפעיל של הדף הוא בעצם חלל שנפער בשטיח קווים מלוכסנים.

שימו לב למעבר בין הדפים: כתמי צבע לבנים בצורות אורגניות פורצים ומכסים את הדף הקודם.

גם בתוך עמודי הגלריה לא חסכו באנימציות ופעלולי פלאש, שמצליחים גם לשמור על טוב טעם ולהותיר שרידים לניקיון ובהירות. בנוסף קיימת אפשרות להורדת פורטפוליו במהדורת PDF מסורתית יותר.

סוניה מולר מביאה את עצמה פה. נדמה שאנו מכירים אמנית אלמונית זו טוב יותר מאשר את אליוט ארוויט המפורסם. הביוגרפיה הקצרה שהיא בוחרת להציג כלל אינה מספרת את סיפור חייה ועבודתה, אלא את המצב הרגשי-נפשי שממנו היא יוצאת ליצירה.

יש שיאמרו שהאתר טיפה מעוצב מדי (אם כי אין ספק שהעיצוב איכותי לעילא), אולם זוהי דוגמה לאתר שבו מלבד העבודות המוצגות, אנו מקבלים גם אופי של אמנית, אופי של אתר, ואפילו של בונה האתר. לאתר עצמו יש נוכחות והצהרה,  הוא לא רק מסגרת ניטרלית לתמונות.

לאורך זמן כנראה שנזכור את יצירותיו של אליוט ארוויט, ואת האתר והדמות של סוניה מולר.

בבואנו לבנות אתר שיציג את היצירות שלנו, את עצמנו, אתר שייצור מפגש של אדם מול מסך בעבודות אמנות, מפגש קרוב, כמעט אינטימי, עולה השאלה מה בעצם אנו רוצים להציג: את העבודות בלבד, את עצמנו, את האג'נדה התרבותית, האמנותית, העיצובית שלנו, את תהליך היצירה…לפעמים להימנע מלהראות זו גם בחירה.  לפעמים קריירה אמנותית יכולה להשתקף בבחירת פונט או מיקום מסגרת. 

בגיל שבע, מוקסמת, עוד לא שמעתי על היררכיות, על ז'אנרים, על מיתוג ומיצוב ושיווק ועל מדור ועדת המידרוג של מוסף הארץ שמחלק את העולם לטוב, רע, גבוה ונמוך.

באותם ימים נפל לידי כמטמון זוהר הספר "לראות ציור- על אמנות הציור והבנתה" מאת רוברט קאמינג (בהוצאת כתר). על כריכתו ציור צבעוני של סערת קיץ טרופית, נמר מתגנב בגשם וברקים ועשב רועש וגועש. הציור חתום על ידי אנרי רוסו, שלימים למדתי למקמו כצייר פוסט- אימפרסיוניסט לא- מאד- מוערך- בזמנו שהפיק כמה ציורים נאיביים טרופיים בתקופתם של גוגן וסזאן הגדולים.

ובתוך הספר שוכנים בשכנות טובה באותה כפולת עמודים ארבע תמונות: "מר וגברת אנדרוז"  של תומס גיינסבורו (1750) בשמלת משי וכובע משולש נחים על אם הדרך הכפרית, לצד "צינור ביוב רך – גרסה כחולה (קרירה)" של קלאוס אולדנברג מ 1967. מולם ניצב "הזוג ארנולפיני" שזה עתה נישא. עדינים כבובות עומדים בני הזוג בחלל מטריד, עם המראה המפורסמת, ופלטת הצבעים המשתנה מצבעי האבן והאור הקר לירוק ואדום לוהטים של המיטה ושמלת הכלה. (יאן ון אייק, 1434).  לשמאלם מודבקת, כמו עלים מיובשים בתוך ספר, "תמונה בעלת מרכז מואר" של קורט שוויטרס (1919), גזרי עיתונים וזכוכיות כמו חתוכים וכבושים יחד למשטח חצי שקוף, כמו חלון ראווה בחנות שפשטה רגל.

רבות התבוננתי בשני הזוגות, שלוש מאות שנה מפרידים ביניהם, ועוד שלוש מאות בינם לביני. חליפתו של מר אנדרוז מעוצבת ברישול מסוגנן- ממש כמו עמידתו- שכבות בד בהיר מונחות באי סדר מתוכנן היטב כאותן בנות תל אביב חובבות הסגנון המעוצב לעילא, המכונה "רק ירדתי לקנות סיגריות ולא השקעתי בכלל". לידו הגרפיקה המקרית כביכול של קורט שוויטרס – העיתונים המושלכים בעירבוביה זה על זה, באלכסונים מדויקים, בבלגן מעוצב. צינור הביוב של קלאוס אולדנברג העשוי מחומר רך ותלוי כצלב על קיר, היה מרתק בעיני כשמלתה המפוארת של גברת ארנולפיני בצבעיהם וקפליהם העשירים. שנים רבות טעיתי לחשוב שמדובר בציור והתפעלתי מהווירטואוזיות שלו (כמובן שזהו פסל תלת מימדי). משום מה לא עלתה בי התמיהה מדוע בחר האמן בצינור ביוב כנושא ליצירתו.

מסתבר אם כן, שילדותי הרחוקה והתמימה הייתה מופת לפוסט-מודרניזם והתגלמות האינטר-טקסטואליות חוצת גבולות ודיסציפלינות, חלומם של הוגים נכבדים על ביטול ההיררכיה באומנות והתכתבות בין ז'אנרים …

בבסיסו של האינטרנט, ובמיוחד בעולם האמנות באינטרנט, קיים אותו חוסר היררכיה. אותו כאוס מאורגן שבו כל דבר יכול להוליך לכל דבר מכל מקום לכל אחד, שבו החופש מאפשר לאלמוני ולמפורסם אותו מרחב מסך (בחסדם של אלוהי הגוגל כמובן), ושבו אני יכולה למצוא את אותם הקשרים מקריים והפתעות מעולמות שונים, וגם לפגוש שוב את אותה היקסמות ופליאה שבגילוי, בעיניים חדשות, בלי לדעת.