| הנה נהר (17/02/2011 - 17/03/2011)
כאשר זהר כהן מצייר נוף ים ביום ובלילה, משמש הנוף כאמצעי למיקום הלך הרוח, המלנכוליה והדאגה שלו, בחיפושו אחר חוף מבטחים. נופיו של כהן אינם מטאפורה, אלא אמצעי לבטא את התנועה של נהר הזמן והמקום, (The river of time) ,את הזמניות של הרגע והרצון הבלתי אפשרי ל"תפוס" אותו. נסיון זה, מאלץ את האמן לעסוק בחלקים הקטנים המרכיבים את הזרם: הוא מפרק לשברים, בעבודה סיזיפית ,את הנראה לעין ואת המחשבה, וכתוצאה מכך הבד שלו נראה כקלידוסקופ של משיכות מיכחול. הסערה שיוצר כהן , באמצעות הקווים הקטנים רבים, מזכירה לצופה כי גם כאשר חומר נתפס כגוף מוצק, אחיד וחסר תנועה, למעשה הוא מורכב ממליארדי מולקולות הנמצאות בתנועה מתמדת.
מרחבי הציור העיקריים של זהר כהן בציוריו הגדולים, הם השמיים. שוב ושוב הוא מצייר אותם גדולים ורחבים. השמות שנתן לשני הציורים המרכזיים בתערוכה "רחף יום" ו "רחף לילה" מעידים על שאיפה, פנטזיה, להצמיח כנפיים כציפור ? ולעוף. הצופה מוצא את עצמו מרחף במקום בו החוף פוגש את הים ואת האופק, במקום בו הלילה הופך ליום הופך ללילה. גווני התכלת, כחול, אפור תורמים לבנית חלל אשלייתי, כמו מבקש האמן להתנתק ולהתרחק...
הסיפור, בציוריו של כהן, מסופר לרוחב הבד, חלק עליון וחלק תחתון ,שמים וארץ. חלוקה רוחבית זו של מרחב הציור מאזכרת התרחשות בנפשו של אדם. החלק העליון מייצג את ההכרה, המודעות והשליטה ואילו החלק התחתון מייצג את התת -המודע -עולם של דחפים ופנטזיות.. באופן פרדוקסלי בחלק העליון של הציור, בשמים , בהם האמן היה רוצה אולי לשחרר את השליטה, דווקא שם יש ארגון וסדר כמו בחלק המודע השולט על ההכרה.
החלקים התחתונים בציוריו מגלים עוצמה של רגשות, רועשים גועשים. באמצעות רצועות אופקיות של צבע חורץ האמן שוב ושוב את המשטח הציורי. ניתן לזהות בחלק זה של ציורו תזזתיות וחוסר שקט. לעיתים מתווספות צורות גיאומטריות סגורות לתוך המסה הקווית, שהן כמו נסיון להכניס מעט סדר בכאוס, לארגן אותו.
בניגוד לעבודות הגדולות המוצגות בתערוכה, בעבודות הקטנות, דהיינו בציורי הפורטרטים ובהדפסים, האנרגיות רגועות יותר. דמויות יחידות בחלל קטן של מציאות. בחלל קטן שכזה, תחום ומוגדר, ניתן למצוא יותר שקט, אך גם יותר בדידות.
שרה ארליך/ פברואר 2011
מעשה שעשה אברהם אילת לכורסה של רפי גמזו/יהושע סובול
קטעים מתוך טקסט שהודפס בתוך ספר האמן של אילת
...לאחר שנח עליה (דהיינו על הכורסא ש.א.) מבטו של האמן, וידו העבירה לנייר את מה שראה בה, שוב לא מרפה ממני כורסתו של רפי גמזו וקיומה הולך ומתעצם בעיניי עם חלוף הזמן...אני כותב מן הזיכרון שבו נחרתה הכורסה, ומן הדמיון שאותו היא עוררה לאחר שהנחתי מידיי את האלבום שבו היא מככבת בעליצות, פושטת ולובשת מחלצות, מתגנדרת בבדים ובצבעים שונים, חושפת בשובבות סובך שוק מתעקלת ובדל קרסול מתגרה באירוטיות מפולפלת, או לחילופין מפתיעה אותך לרגע בפשטות מערומיה, מעורטלת מכל שמץ אירוטיות, עומדת לפניך כמו אחת היצאניות של טולוז לוטרק בתור לבדיקה הרפואית.
אני הופך דפים בדמיוני, ומבעד לחמוקי הבד המושלך עליה מצטיירים חמוקי ואדיות של נוף גבעות ארץ ישראלי, ספק מורדות הגלבוע ספק נחל צין בליל ירח מידברי, והכורסה בתבנית אותו נוף גולמי קדום מגישה לי בנדיבות זיכרונות של ייצוגים אמנותיים של אותם נופים שניגלו לציירים ארץ-ישראלים שראו את הארץ ראייה ראשונית בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה. הנה מעוררת הכורסה את זכרון ראייתו של זריצקי את נופי הארץ, הנה גוטמן, והנה באים בני אדם אל תוך הנופים האלה מתוך ידו ודמיונו המעצב של מוקדי, כפי שנחרת בזכרונו ובידו של אילת. ובבת אחת יש לפניך משל כפול על אמנות ומציאות: כשם שהכורסה הישנה הופכת בעיצומו של יום חורף קר ומושלג בניו-יורק לייצוג מפתיע של ארץ ישראל הקיצית והחמה, כך הפכו נופי הארץ ואנשיה למה שהפכו תחת ידם המעצבת של האמנים שהכורסה הזו מעלה את זכרם בדמיונו של אברהם אילת, כשהוא יושב לפניה, מתבונן בה ורואה דרכה עולם ועיצובו......
אם יש משמעות רוחנית במעשה האמנות, דומני שהיא מתמצית ביכולת לגלות, לחשוף ולעצב את העושר האינסופי הגלום בכל פירור של חומר ובכל רגע זניח של היקום, לגאול אותם מן האלמוניות והסתמיות, ולהעלותם למדרגת ישות חד-פעמית בעלת זהות חזקה ואישיות מלאה. זה המעשה שאברהם אילת עשה לכורסתו של רפי גמזו.
הטקסט המלא יוצג בתערוכה.
|
